פורט או
פרינס, האיטי – היא הייתה ילדה בת 13. היא הוכתה מדי יום ע"י אנשים זרים
שהכריחו אותה לעבוד ללא שכר בביתם. והיא רק רצתה לברוח.
מריליין היא אחת מ200,000 או יותר ילדים וילדות באיטי הנקראים 'רסטבקס',
בדרך כלל עובדים בתור משרתים ומשרתות בבתיהם של זרים ללא תשלום – עובדים בעבור
לינה ומזון. זוהי מערכת שלמה של סחר בילדים, מן סוג של עבדות מודרנית. מריליין
ניסתה לברוח, למצוא את הוריה ולהתחיל את חייה מחדש – וזהו הסיפור שלה.
מריליין נולדה למשפחה בת 12 אחים, להורים עניים שנפרדו מאוחר יותר.
היא גדלה בכפר נידח ללא חינוך ציבורי. יום אחד כשהייתה בת 10, היא הלכה לביתו של
אביה לבקש ממנו שיעזור לה לעמוד בתשלומים לבית הספר. במקום לעזור לה בתשלומים הוא
העדיף לשלוח אותה לבירה לעבוד בתור רסטבק, (מונח בקריאולית המתאר 'ילד פועל'),
מבלי לספר אפילו לאמה.
"אבא שלי לא רצה לבזבז כסף על שכר הלימוד שלי" הסבירה
מריליין.
כמקובל, בתור רסטבק מריליין ישנה על הרצפה והתעוררה מדי יום בחמש
בבוקר והחלה בעבודות: לנקות את הבית, להביא מים ולשטוף כלים. היא מספרת שהכו אותה
עם כבלי חשמל מדי יום. מריליין לא הורשתה ליצור קשר עם משפחתה. היא מספרת כי ניסתה
פעם אחת לברוח אך נתפסה והוכתה. היא העבירה את ימיה בבית הספר בבכי. רגליה
וזרועותיה היו מצולקים מהמכות.
רסטבק לא בהכרח עובד בתנאי עבדות. לעיתים ילדה העובדת בתור רסטבק (שני
שליש מהרסטבק הן בנות) מקבלת חינוך טוב יותר ויותר מזון מאשר הייתה מקבלת בבית עם
משפחתה. מריליין מספרת כי קיבלה הרבה אוכל והורשתה ללמוד בבית ספר אחה"צ.
אך הרבה רסטבק מטופלים בצורה הרבה יותר גרועה. רסטבק בת 12 שראיינתי
סיפרה שהיא קמה מדי יום ב4 בבוקר בכדי שתספיק להכין הכל ל"נסיכות" – כך
היא מכנה את הנערות שגרו בבית. כל דיירי הבית מכים אותה, והיא אינה מורשת לפגוש את
אמה מהחשש שתנצל את המפגש ותברח.
קבוצת סיוע בשם 'הקרן לחופש רסטבקים' עזרה למריליין לברוח מהבית
ולמצוא מפלט בבית מחסה לרסטבקים. מצב הרוח היה חגיגי כשהגיע לבית המחסה ועשרות
הילדות שחיו בו חיבקו אותה וקיבלו אותה בברכה. מריליין הרימה ספר וסיפרה לי שלא
הורשתה לקרוא ספרים בבית בו עבדה. היא מדדה בגדים חדשים וישנה במיטה לראשונה מאז
אביה שלח אותה.
אך המשפחה שלמריליין עבדה עבורה רתחה מזעם. ביקרתי את בעלת הבית
שהתעקשה בפניי שמעולם לא הכתה את הילדה ושמריליין נחטפה ממנה ע"י ארגון
הסיוע. מנהיג השכונה, ג'וניור פטאוד גם הוא הגן על המשפחה, אך בצורה שונה.
"בתרבות של האיטי, זה נורמלי להכות את הילד" הוא אמר. "זה לא אותו
הדבר כמו התעללות".
ביום שלמחרת, השכנים התקהלו בכעס מחוץ לבית הספר בו למדה מריליין. הם
האשימו את בית הספר בבריחתה של הילדה ואיימו להצית אותו, אלא אם כן מריליין תוחזר.
לאחר שעות של משא ומתן מתוח,, המשטרה פיזרה את המהומה.
מס' ימים לאחר מכן, נסענו מס' שעות עם נציגים מהמשטרה ומ'קרן החופש
לרסטבקים' לכפר הולדתה של מריליין. כשמריליין יצאה מהרכב, משפחתה ושכניה היו
המומים – הם האמינו כי היא מתה כבר מס' שנים.
אך לצערנו המפגש היה אכזבה. אמה של מריליין לא נראתה נרגשת עקב חזרתה
של בתה, ומריליין הבהירה לכולם שהיא מעדיפה לחזור לבית המחסה בבירה שם תוכל לרכוש
השכלה טובה. המשטרה לעומת זאת התעקשה שמריליין חייבת להישאר בכפר עם משפחתה.
מריליין פרצה בבכי.
כנראה שבסופו של דבר הרשויות יאפשרו למריליין לחזור לבית המחסה בבירה,
אך המקרה הוא תזכורת לכך שלעיתים הסיוע הנדרש הוא משימה מורכבת, ושאחד הגורמים
לסחר באדם הוא עוני. אחת הדרכים להילחם בסחר בבני אדם שכזה הוא לספק שירותי פיקוח
ילודה לכלל התושבים, כדי שנשים כמו אמה של מריליין, לא ימצאו את עצמן עם 12 ילדים
שהם נאבקים כדי להאכיל, וזאת בגלל חוסר ברירה אחרת.
פתרון נוסף הוא הענקת חינוך ציבורי חינם, כדי שהורים לא ירגישו שהדרך
היחידה להעניק לילדיהם חינוך היא לשלוח אותם לעבוד כרסטבק, אלא יהיה פתרון זמין
פשוט יותר.
המאבק העולמי בעוני לא צריך להתרכז רק סביב משכורותיהם של העניים
בחברה. אלא גם סביב כבודם וחירותם של החלשים – וסביב זכותן של ילדות לגדול בעולם
ללא עבדות.
המשאלה שלי לשנת 2014 : מי יתן ומריליין תזכה בשנה זו תזכה לקבל חינוך
טוב, ולמצוא את החופש שכל כך מגיע לה.