עמוק מתחת לאדמה, במכרות במזרח קונגו, ילדים עובדים בתור כורים בכדי
לחלץ מינרלים החיוניים לתעשיית האלקטרוניקה. הרווחים ממכירת מינרלים אלו מממנים את
הסכסוך העקוב מדם המתרחש במדינה כבר 20 שנה.
ב20 שנה אלו, מושג האחריות החברתית בתאגידים מערביים התפתח מאד והיום
חברות רבות מתרכזות בתמיכה בזכויות אדם לאורך שרשרת האספקה של החברה. אך עדיין
חברות המתעסקות בטכנולוגיות תקשורת כמו נוקיה, סמסונג, HTC ואפל, לא יכולות להבטיח ללקוחות שבתהליך הייצור
שלהם לא משולבת עבדות ילדים. בימים אלו, על חברות להתמקד בפיקוח על שרשרת האספקה
שלהן על מנת שיוכלו לקרוא לעצמן אחראיות מבחינה חברתית.
ב15 השנים האחרונות, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מהווה מקור מרכזי
למשאבים טבעיים המשמשים את תעשיית המכשירים הסלולרים. כמו כן, הדבר הביא לנזק בלתי
ישוער במדינה עצמה.
מעולם לא חוויתי חוויה דומה לזאת שחוויתי כשנכנסתי לראשונה למכרות של
ביסי בקונגו. קבוצות חמושות בנו שערים פשוטים ממקלות בכניסה למתחם המכרות. המתחם
נראה כמו כפר מאולתר הבנוי מבוץ ושקיות פלסטיק ובו כלואים בין 15 אלף ל20 אלף אנשים.,
כל המבקש להיכנס או לצאת צריך לשלם מחיר מופקע.
למה הם
נכנסים? כי זו עבודה,
זה היה כמו להיכנס לחצר האחורית של הגיהנום. נשים מכל עבר הציעו
שירותי מין לעוברים ושבים כאילו הן מוכרות ירקות. ילדים צעירים, אפילו בני 12 בהו
בנו כששכבות של בוץ כיסו את הלחיים הילדותיות שלהם. הילדים נראו חוורים לאחר שבילו ימים מרובים במכרות
מתחת לאדמה ללא אור שמש. כל מה שנכנס לכפר מחייב תשלום מס בכניסה, בקבוק מים עולה
מס' דולרים, קילו בשר עולה 12 דולר. אך בגלל שמחיר היציאה מאד יקר, אנשים מעדיפים
להישאר בפנים בכדי לאכול.
קבוצות חמושות נלחמות אחת בשניה כבר שנים רבות על מנת להשיג שליטה על
המכרות המהוות מקור הכנסה גדול - בזמן
שאותם נערים ממשיכים לעבוד עבורם. מי קונה את המינרלים מהחמושים אתם שואלים? חברות
שכולכם מכירים – בתעשיית האלקטרוניקה ובמיוחד בתעשיית המכשירים הסלולרים.
יש עוד תקווה
זה לא חייב להיות ככה. למרבה המזל, קיימים מס' כלים עסקיים חזקים
שאפשר להשתמש בהם על מנת לשנות את המצב. אם יהיה רצון לשנות זאת, אפשר לשנות זאת.
אך המציאות היא כזאת. תעשיית המכשירים הסלולרים אינה יכולה להבטיח כי
הם לא משתמשים ב'מינרלי דמים' במוצריהם, וזאת מכיוון שלרוב הם אינם יודעים מהיכן
מגיעים המינרלים האלו. חברות צריכות להקפיד ולהכיר בפירוט את שרשרת האספקה שלהן.
חברות צריכות למנות בעלי תפקידים שיצאו ממשרדי החברה ויבקרו בכל התחנות לאורך
שרשרת האספקה שלהן. כשיחזרו לחברה, עליהם להיות מסוגלים לספר את האמת על הנסיבות –
רצוי לתעד את הביקורת בעזרת מצלמות. וידאו יכול להיות כלי רב עוצמה כאשר רוצים
להציג את המציאות, ובכך להגיע להבנה לגבי הצורך במדיניות רשמית בנושא.
אם לא בטוח לשלוח בעל תפקיד לבקר בחלק מתחנות שרשרת האספקה מכיוון
שהאזור מסוכן, והנשק נפוץ בו – מדובר באינדיקטור טוב על כך שהחברה לא צריכה לקנות
מוצרים מהאזור.
שקיפות היא כלי פנטסטי בדרך למחויבות חברתית של עסקים, והיא קריטית
במצבים מסוימים. לדוגמא במקרים של מנהיגי קבוצות חמושות שמבצעים הרג המוני של
אזרחים על מנת להשיג גישה למינרלים במלזיה, אך בתהליך שרשרת האספקה הם נעלמים בסבך
של אינספור קבלני משנה ומתווכים. שקיפות של שרשרת האספקה יכולה לחשוף את הקבוצות
החמושות האלו.
הגיע הזמן שתעשיות האלקטרוניקה יתכנסו וינקטו בפעולה רצינית. קיים
אפילו גוף תעשייתי שהוקם בדיוק לצורך זה " היוזמה לטכנולוגיות מידע ותקשורת
אחראית לעולם בר קיימא.
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מקושרת לתעשיית האלקטרוניקה המזרימה לה
כספים כבר מאמצע שנות ה90. אפשר לקשר את התעשייה למותם של יותר מחמישה מליון בני
אדם. המקרה בקונגו אמנם מיוחד, אך מצב בו משאבים טבעיים הופכים לקללה במקום ברכה
עבור מדינות מתפתחות ועניות הוא רחוק מנדיר.
יש צורך בשקיפות עסקית על מנת לחשוף את האמת העגומה. קיימים מס' דברים
שלא השתנו בהרבה מאז התקופה הקולוניאלית, אך במקום שהניצול יתבצע ע"י
האימפריות הגדולות הוא מתבצעת כיום ע"י המגזר העסקי. במיוחד באפריקה, שם
חברות פועלות תו"כ ניצול סופר ציני של משאבי הטבע. משאבים רבי ערך פשוט
נעלמים ויוצאים מהיבשת מבלי שהתושבים המקומיים מרוויחים מכך.
המימון הדרוש לדחיפה של העולם המתפתח לא צריך להגיע ע"י סיוע
כספי מהמערב, וזאת מכיוון שהוא כבר מצוי במדינות עצמן. מדינות אפריקה ברובן
מחזיקות בכמות גדולה של משאבי טבע יקרי ערך. אך הכוח מצוי בידיהם של תאגידים
בינלאומיים שאינם מוכנים לשלם מחיר הוגן בעבור המשאבים הטבעיים שהם מייבאים. על כל
יורו המושקע באפריקה בתור סיוע הומניטרי וסיוע לפיתוח – 10 יורו עוזבים את אפריקה
בצורת משאבי טבע. וזה רבותיי, בהחלט לא אחריות חברתית תאגידית.